פסק-דין בתיק ת"א 1480/98

ההליך

1.        לפני כתב תביעה שהוגש על פי סעיף 9 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי צבור), 1943 (להלן: "הפקודה"), המעורר שאלת מעמדה של חלקה הנמצאת בתחומי "שטח ההפקר" בירושלים והדין החל עליה עובר לשנת 1967.

רקע עובדתי

2.        התובעים הנם יורשיו החוקיים של מר סעד אלדין מוחמד טהה ז"ל (להלן: "האב" או "המנוח"), שהיה בחייו הבעלים הרשום של המקרקעין הידועים כחלקה 205 בגוש (שומה) 30033 (ספר 1015 דף 8180 או ספר 76 דף 110) בשטח כולל של 1,121 מ"ר בשער יפו (באב אלחליל) בירושלים (להלן: "המקרקעין"). ביום 14.2.68 הוקנו המקרקעין לנתבע 1 לאחר שזה הכריז עליהם כנכס נפקד, אותם העביר לנתבע 2, וביום 30.8.70 נרכשו הללו על ידי נתבעת 3 על פי סעיפים 5 ו-7 לפקודה, בהודעה שפורסמה בילקוט פרסומים מס' 1656 מאותו יום.

טענות הצדדים

3.        לטענת התובעים, עד ליום 28.6.67, המועד בו הוצא צו הסדרי השלטון והמשפט (1) תשכ"ז - 1967, שמכוחו הוחל החוק והמשפט הישראלי על מזרח ירושלים - היו המקרקעין מחוץ לשטח מדינת ישראל, בשטח הפקר (NO MANS LAND) שבין ירדן לישראל, ומכאן שחוק נכסי נפקדים, התש"י - 1950 (להלן: "החוק"), ובכלל זה הדין הישראלי, לא חלו עליהם. לסברתם, התפקד המנוח במפקד האוכלוסין בירושלים וקיבל מעמד של תושב ישראל לאחר מלחמת ששת הימים - כבר ביום 23.10.67. והנה, כך אירע, שביום 14.2.68 הוקנו המקרקעין לנתבע 1, לדידם של התובעים - שלא כדין, שהעבירם לנתבע 2, ללא תמורה ראויה, אם בכלל, ובחוסר תום לב, בסברו בטעות כי המנוח נפקד. ביום 30.8.70 נרכשו כאמור המקרקעין על ידי נתבעת 3.

           בנסיבות אלו, כך גורסים התובעים, הופקעו המקרקעין שלא כדין ומבלי שקיבלו פיצויים בגינם. התובעים עותרים אפוא, כי בית המשפט יקבע כי המנוח היה הבעלים של המקרקעין ביום 30.8.70, כי אלה מעולם לא היו בגדר נכס נפקד, וכי כתוצאה מכך, הם זכאים לפיצויים בגין הפקעת המקרקעין, בסך של 3,933,047 ש"ח (נכון ליום הגשת התביעה), בהיותם יורשי המנוח על פי דין.

4.        בכתב ההגנה טוענים הנתבעים, כי החוק והמשפט הישראלי חלו על המקרקעין עוד עובר ליום 28.6.67. לדידם, הגם שהקניית המקרקעין נרשמה אך ביום 14.2.68, התרחשה זו קודם לכן, עם התגבשות התנאים על פי חוק. הנתבעים מכחישים כי העברת המקרקעין לנתבע 2 בוצעה שלא בתום לב וללא תמורה, כי אם בהתאם לסעיף 19 לחוק ונוכח העובדה כי הבעלים הרשום נפקד. לחלופין טוענים הנתבעים, כי גם לו צודקים התובעים כי אין לפנינו נכס מוקנה, הרי שאף אז, בהתאם לסעיף 17(א) לחוק, ומשהמדובר בעסקה שנעשתה בתום לב, תעמוד זו בתוקפה. הנתבעים מטעימים, כי לאור נסיבות העניין לא קמה לתובעים זכות כלשהי לפיצוי מעבר לזו שהוקנתה להם בגדרי חוק נכסי נפקדים (פיצויים), התשל"ג - 1973. בסופו של יום, עתרו הנתבעים לדחיית התביעה.

קדם המשפט והחלטות ביניים

5.        השלבים המקדמיים בתיק זה ארכו תקופה ממושכת (ראו פרוטוקולים מיום 13.1.00, 1.6.00, 21.9.00, 30.11.00, וכן 18.1.01). ביום 18.1.01 נקבע התיק להוכחות ליום 21.6.01, אך נוכח בקשת דחייה שהוגשה מטעם באת-כוח הנתבעים, נדחתה ישיבת ההוכחות ליום 20.11.01. דא עקא, שבאותו היום נדונה התנגדות התובעים לבקשת הנתבעים להגיש את תעודת שר החוץ כראיה מכרעת במשפט, לפיה היו המקרקעין בשטח מדינת ישראל אף לפני שנת 1967. לאור חשיבות המסמך האמור נקבעו מועדים להגשת תגובות ותשובות הצדדים לבקשה. אולם, מסיבות שונות שאינן תלויות בבית המשפט חל גם אז עיכוב משמעותי בהגשת טיעוני הצדדים. בשל תקלה נוספת ניתנה לבסוף החלטת בית המשפט בבקשה אך ביום 12.10.03 (להלן:" ההחלטה הראשונה").

6.        בהחלטה הראשונה נקבע, כי "בשאלות אלו, הנוגעות ליחסי המדינה הבינלאומיים יש לפנות אל שר החוץ ותשובתו היא ראיה ניצחת לתחולת המשפט הישראלי בשטח הנדון" (עמ' 4-3 להחלטה הנ"ל). לשאלה "האם המקרקעין היו מצויים בשטח ישראל לפני שנת 1967", השיב אפוא בית המשפט בכפוף לאמור בתעודת שר החוץ, כפי שהוגשה. על כן נקבע, כי "לאור התעודה שהוגשה אין אלא לקבוע כי המשפט הישראלי חל על המקרקעין גם לפני שנת 1967" (עמ' 5 להחלטה). בסופו של דבר נתקבלה תעודת שר החוץ כראיה.

7.        חרף ההחלטה הראשונה הגישו התובעים חוות דעת מטעמם, מיום 25.1.02, שנערכה על ידי פרופ' רות לפידות, לפיה "הקביעה בתעודת שר החוץ, אשר לפיה החלקה הייתה מצויה בשטח ישראל אף לפני שנת 1967, אין בה כדי להוכיח שהשטח היה כפוף למשפט הישראלי. לפיכך גם חוק נכסי נפקדים לא חל עליו בשעתו" (עמ' 4 לחוות הדעת). לגרסת התובעים, אמנם קיבל בית המשפט את תעודת שר החוץ כראיה אך זאת מבלי שקבע משקלה, ומכאן ההצדקה להביא ראיות לנושא זה, דוגמת חוות הדעת הנ"ל. מנגד, סברו הנתבעים כי האבחנה הנטענת בין קבילות תעודת שר החוץ כראיה לבין משקלה הנה מלאכותית ואין לקבלה (ראו: פרוט' הדיון מיום 1.12.03). בנסיבות אלו, הגישו התובעים את מכלול הראיות הרלבנטיות לדידם לצורך ההכרעה בתיק (ראו: הודעת התובעים מיום 6.1.04), ואילו הנתבעים הגישו תגובתם להגשת אותן הראיות (ראו: תגובת הנתבעים מיום 17.6.04). 

8.        בהחלטת בית המשפט מיום 1.7.04 נדונו טענות הצדדים ביחס להגשת ראיות התובעים, תוך שנקבע כי "תעודת שר החוץ אינה מתייחסת לתחולת המשפט הישראלי על שטח ההפקר בו מצויים המקרקעין, אלא רק להיות המקרקעין בתחומי ישראל אף לפני שנת 1967" (עמ' 4 להחלטה; להלן: "ההחלטה השנייה"). עוד נקבע, כי לאור האמור על הצדדים להביא ראיות באשר לתחולת המשפט הישראלי ביחס לשטח ההפקר לפני שנת 1967. בהקשר זה נקבע, כי חוות דעתה של פרופ' רות לפידות אינה קבילה כראיה במשפט, שכן השאלה בה זו עוסקת אינה בתחום מומחיות מומחה אלא בתחום המשפט הפנימי שאינו חורג מההבנה והידיעה הכללית של בית המשפט. עם זאת, יתר ראיות הנתבעים התקבלו כראיה ונמצאו רלבנטיות לשאלה שעדין נצרכה הכרעה. לאחר ישיבת קדם משפט נוספת נקבע התיק להוכחות.

9.        למען השלמת התמונה יוסף, כי במהלך ישיבת הוכחות הצהיר בא-כוח התובעים, כי בידיו מסמך המגבש השתק פלוגתא כנגד המדינה בעניין תחולת הדין הישראלי על המקרקעין במועדים דנן. משכך, ניתנה לצדדים ההזדמנות להשמיע טענותיהם בעניין בכתב. בהחלטת בית המשפט מיום 4.5.06, נדחתה טענת התובעים לתחולת השתק שיפוטי בתיק זה (להלן: "ההחלטה השלישית"). ביום 31.5.06 ניתן תוקף של החלטה להסכמת הצדדים שלהלן:

"מוסכם בזה כי הפלוגתאות הן:

1.          המשמעות המשפטית של תעודת שר החוץ מבחינת היות החלקה מצויה בשטח ישראל אף לפני 67 במובן החלת המשפט הישראלי כאשר לטענת עורך דין חורי שטח זה לא הוחל עליו המשפט על פי מנשר מס' 1. וגם שטח זה לא היה בשליטת ישראל.

2.                    המדינה טוענת כי על השטח חל המשפט הישראלי ושטח זה היה בשליטה ישראלית.

3.             שווי הקרקע לצורך פיצויים" (להלן: "ההחלטה הרביעית").

           עד כאן ארבע החלטות הביניים שניתנו כאמור בעניין: קבלת תעודת שר החוץ כראיה ניצחת להיות המקרקעין בשטח ישראל לפני שנת 1967; הבאת ראיות באשר לתחולת המשפט הישראלי בשטח ההפקר לפני שנת 1967 (שאלה שאינה זוכה למענה בתעודת שר החוץ); דחיית טענת התובעים לתחולת השתק שיפוטי בתיק זה; וכן רשימת הפלוגתאות המוסכמות דלעיל. ומכאן - לראיות הצדדים, לדיון ולהכרעה.